תפריט
אילן זהר – טיפול בעזרת כלבים
אילן זהר – טיפול בעזרת כלבים
אחת השאלות שאני שומע לא מעט ממשפחות היא:
"אבל איך הכלב ידע מי הבוס בבית?"
השאלה הזאת לא מגיעה משום מקום.
במשך שנים הייתה נפוצה בעולם האילוף תפיסה שלפיה הכלב צריך להבין את מקומו בהיררכיה המשפחתית, ושחלק מההתנהגויות שלו קשורות למעמד ולשליטה.
גם אני פגשתי את התפיסה הזאת בתחילת הדרך שלי בעולם האילוף.
מאז הידע שלנו על זאבים, כלבים והדרך שבה בעלי חיים לומדים התפתח מאוד. יחד איתו התפתחה גם הדרך שבה אני בוחר לעבוד עם כלבים ועם המשפחות שחיות איתם.
כדי להבין את המקור של התפיסה הזאת צריך לחזור למחקרים על זאבים.
כלבים בויתו מאוכלוסיות זאבים קדומות, ולכן במשך שנים חוקרים ואנשי מקצוע ניסו להבין את ההתנהגות החברתית של הכלב דרך מה שהיה ידוע על ההתנהגות החברתית של זאבים.
הקשר האבולוציוני קיים כמובן, אבל המחקר כיום מצביע על כך שכלבים בני ימינו אינם פשוט גרסה מבויתת של הזאבים שאנחנו רואים בטבע כיום, וההיסטוריה המדויקת של ביות הכלב עדיין נחקרת.
אלא שגם חלק מהידע המוקדם על זאבים התבסס על תצפיות בקבוצות של זאבים שחיו בשבי.
בקבוצות האלה נצפו מאבקים ומבנים חברתיים שתוארו באמצעות מושגים כמו "אלפא", דומיננטיות והיררכיה.
בהמשך, כשהחוקרים הצליחו לעקוב לאורך זמן אחרי זאבים שחיים בטבע, התגלתה תמונה אחרת.
אחד החוקרים המזוהים ביותר עם השינוי הזה הוא חוקר הזאבים L. David Mech. במאמר שפרסם בשנת 1999, שהתבסס בין היתר על שנים של תצפיות בזאבים החיים בטבע, הוא תיאר את להקת הזאבים הטיפוסית בעיקר כמשפחה: זוג הורים והצאצאים שלהם. הוא גם הסביר מדוע השימוש במונח "אלפא" עלול ליצור תמונה מטעה של מערכת היחסים בתוך להקה טבעית.
ומכאן עולה שאלה חשובה אפילו יותר:
גם אם כלבים וזאבים חולקים היסטוריה אבולוציונית, האם נכון להסביר את החיים של כלב בתוך משפחה אנושית דרך מודל שנבנה מתוך התבוננות בזאבים?
המילה "דומיננטיות" אינה מילה שאין לה משמעות בעולם ההתנהגות.
היא יכולה לתאר מערכת יחסים בין פרטים סביב גישה למשאבים ובהקשרים מסוימים. הבעיה מתחילה כשאנחנו הופכים אותה לתכונת אופי של הכלב או להסבר כמעט לכל התנהגות שלו:
"הוא דומיננטי."
"הוא בודק גבולות."
"הוא מנסה להיות הבוס."
והפרשנות שלנו להתנהגות חשובה, כי היא משפיעה על הדרך שבה נגיב אליה.
אחד המקומות שבהם אני עדיין פוגש את תפיסת השליטה הוא כאשר כלב שומר על משהו שחשוב לו.
כלבים יכולים לשמור על אוכל, עצם, צעצוע, חפץ שמצאו או מקום שחשוב להם.
שמירה על משאבים יכולה להתבטא בסימנים שונים: שינוי בתנוחת הגוף, קיפאון, מבט נוקשה, נהמה, חשיפת שיניים, ניסיון להרחיק ולעיתים גם נשיכה.
נתקלתי במהלך השנים במקרים שבהם משפחות קיבלו הנחיה שהכלב צריך ללמוד ש"אסור לו לשמור" ושאסור לו לנהום על בני הבית. בכל פעם שהכלב נהם או חשף שיניים הוא קיבל "תיקון".
מבחינתי, דווקא ברגע הזה חשוב מאוד להקשיב לכלב.
נהמה היא תקשורת.
הכלב אומר לנו שלא נוח לו עם מה שקורה כרגע.
אני לא רוצה ללמד אותו שאסור לו לספר לי שהוא לא מרגיש בנוח. אני רוצה להבין למה הוא מרגיש צורך לשמור ולשנות את המשמעות שיש להתקרבות שלי מבחינתו.
אני מסביר למשפחות עיקרון פשוט שאני מאוד אוהב:
אני רוצה שהכלב יחשוב שאני בא לתת, לא לקחת.
אם בכל פעם שאנחנו מתקרבים אליו כשהוא מחזיק משהו חשוב אנחנו לוקחים אותו ממנו, ההתקרבות שלנו עלולה להפוך לסימן לכך שהוא עומד לאבד משהו שהוא רוצה.
אפשר לבנות חוויה אחרת.
אנחנו יכולים להתקרב ולהוסיף משהו טוב, לבצע החלפה שבה הכלב מקבל משהו בעל ערך בתמורה למה שיש לו, ובהמשך ללמד בצורה מסודרת "עזוב".
כך אנחנו יוצרים היסטוריה אחרת: ההתקרבות של האדם אינה בהכרח מנבאת אובדן של המשאב, והיא יכולה אפילו לנבא שמשהו טוב עומד לקרות.
המטרה שלי היא לא לנצח את הכלב במאבק על החפץ.
המטרה היא ליצור מערכת יחסים שבה יש לו פחות סיבות לחשוש שאנחנו עומדים לקחת ממנו משהו שחשוב לו.
במקרים שבהם כלב כבר נוהם, מנסה לנשוך או שומר על משאבים באופן שמסכן את בני הבית, ובמיוחד כשיש ילדים בבית, כדאי לקבל ליווי מקצועי שמתייחס לכלב ולמשפחה הספציפיים.
זו בעיניי אחת הנקודות החשובות ביותר להבנת הגישה החיובית.
אנחנו בני האדם חושבים הרבה במונחים של מותר ואסור, נכון ולא נכון.
כשאנחנו אומרים "הוא יודע שאסור לו", אנחנו מייחסים לכלב דרך חשיבה אנושית.
כלבים לומדים במידה רבה מתוך הניסיון שלהם ומתוצאות ההתנהגות שלהם.
התנהגות שמצליחה עבור הכלב נוטה להתחזק.
אם הכלב רוצה תשומת לב וקפיצה עלינו גורמת לנו לדבר אליו, לגעת בו ולהתעסק איתו, הקפיצה יכולה להשתלם לו.
אם הוא רוצה לצאת לגינה, מתיישב ליד הדלת ואנחנו פותחים אותה, הישיבה הצליחה.
אם הוא חוזר אלינו כשאנחנו קוראים לו ומקבל משהו שהוא אוהב, אנחנו בונים היסטוריה שבה כדאי לו לחזור אלינו.
לכן אחת השאלות שמלוות אותי בעבודה היא:
מה הייתי רוצה שהכלב יעשה בסיטואציה הזאת, ואיך אני יכול לגרום להתנהגות הזאת להצליח עבורו?
ככל שההתנהגות שאנחנו רוצים ברורה, אפשרית ומשתלמת יותר עבור הכלב, אנחנו מגדילים את הסיכוי שהוא יבחר בה שוב.
העיקרון הזה הוא גם חלק מהדרך שבה אני מסתכל על התנהגות הכלב בתוך המשפחה. לפעמים שינוי בהתנהלות שלנו ובתקשורת בבית משנה גם את הדרך שבה הכלב מגיב. על החיבור הזה כתבתי גם במאמר „הדרך לבניית תקשורת מיטבית עם הכלב בבית”.
בזמן תרגול אני משתמש בדרך כלל בחטיפים קטנים. הם מאפשרים לנו ליצור הרבה חזרות והצלחות בזמן קצר ולהמשיך מיד לתרגול הבא.
אבל החיים עם הכלב אינם שיעור אילוף אחד ארוך.
בחיי היום־יום יש לכלב הרבה דברים שהוא רוצה: לצאת לטיול, להריח שיח מעניין, לשחק, לקבל תשומת לב, להתקרב אלינו או להגיע למקום מסוים.
גם הדברים האלה יכולים לשמש אותנו כדי לחזק התנהגויות שאנחנו רוצים לראות יותר.
הכלב יושב ליד הדלת? אפשר לפתוח אותה.
הוא פונה אלינו בטיול? אפשר לתת לו להמשיך להריח.
הוא ניגש אלינו בצורה נעימה? אפשר לתת לו את הקשר ותשומת הלב שחיפש.
כשאנחנו מתחילים להסתכל כך על החיים עם הכלב, האילוף כבר לא מתקיים רק כשיש לנו שקית חטיפים ביד. הלמידה מתרחשת כל הזמן.
גישה חיובית לא אומרת שאין גבולות.
יש בבית כללים, יש מצבים שאנחנו צריכים לנהל ויש התנהגויות שאנחנו בהחלט רוצים לשנות.
האחריות שלנו היא גם לשמור על הכלב, על הילדים, על בני הבית ועל האנשים והכלבים שסביבנו.
ההבדל הוא בדרך שבה אנחנו מלמדים.
במקום לבנות את מערכת היחסים סביב השאלה:
"איך אני גורם לכלב להבין שאסור?"
אני מעדיף לשאול:
"מה אני רוצה שהוא יעשה, ואיך אני יכול לעזור לו ללמוד שזה כדאי לו?"
לפעמים נלמד התנהגות חדשה.
לפעמים נשנה משהו בסביבה כדי להקל על הכלב להצליח.
לפעמים ניתן מענה טוב יותר לצורך שלא קיבל מספיק מקום.
ולפעמים פשוט נקשיב למה שהכלב מנסה לומר לנו ונבין שאנחנו אלה שצריכים לעשות התאמה.
כשיש ילדים בבית, זה מקבל משמעות נוספת. האחריות הכוללת על הכלב נשארת אצל המבוגרים, והילדים יכולים ללמוד לקחת חלק בקשר איתו באופן שמתאים לגיל וליכולת שלהם. הרחבתי על כך במאמר „הילדים לא מטפלים בכלב – מה אפשר לעשות”.
הבחירה לעבוד בגישה חיובית אינה מבוססת רק על הדרך שבה אני רוצה שהקשר עם הכלב ירגיש.
בשנים האחרונות הצטבר מחקר שבוחן את הקשר בין שיטות אילוף לבין רווחת הכלבים.
במחקר שפורסם ב־2020 ונערך על 92 כלבי משפחה, כלבים שהשתתפו במסגרות אילוף שהשתמשו בשיטות אברסיביות יותר הציגו במהלך האימון יותר התנהגויות הקשורות לסטרס. בקבוצה שבה נעשה שימוש רב יותר בשיטות אברסיביות נמצאו גם הבדלים במדדי קורטיזול ובמדד שבחן את מצבם הרגשי של הכלבים.
חשוב לציין שזהו מחקר השוואתי ולא ניסוי אקראי, ולכן נכון לראות בו חלק ממכלול הראיות ולא הוכחה יחידה ומוחלטת.
מחקר נוסף שפורסם באותה שנה השווה בין אילוף שכלל שימוש בקולר אלקטרוני, אילוף בשיטות אחרות וקבוצה שעבדה בעיקר באמצעות חיזוקים. החוקרים לא מצאו יתרון שהצדיק שימוש בקולר האלקטרוני, ובחלק ממדדי הביצוע קבוצת החיזוקים השיגה תוצאות טובות יותר.
גם AVSAB, האגודה האמריקאית הווטרינרית להתנהגות בעלי חיים, ממליצה על שיטות המבוססות על חיזוקים באילוף ובשינוי התנהגות ומדגישה את החשיבות של ניהול הסביבה ולימוד התנהגויות רצויות.
המחקר בתחום ממשיך להתפתח, ולא כל שאלה בהתנהגות כלבים כבר קיבלה תשובה סופית.
מבחינתי, מכלול הידע הקיים, יחד עם הניסיון שלי עם כלבים ומשפחות, נותן לי סיבה טובה לבחור בדרך שמאפשרת ללמד בלי לבסס את התהליך על פחד, כאב או איום.
מבחינתי, זו פשוט לא השאלה שעליה אני רוצה לבנות את מערכת היחסים עם הכלב.
אין צורך במאבק על מי שולט במי. יש בני משפחה ויש כלב, ולכל אחד מהם צרכים וגבולות.
האחריות שלנו כבני האדם גדולה יותר.
אנחנו אלה שבחרנו להכניס את הכלב לחיים שלנו. אנחנו קובעים מתי יוצאים, איפה חיים, מה אוכלים, לאן אפשר להגיע ומהם הכללים בבית.
התפקיד שלנו הוא לנהל את הסביבה, לשמור על כולם, ללמוד להבין את הכלב וללמד אותו איך להתנהל בעולם האנושי שבו הוא חי.
אני רוצה שהכלב ישתף איתנו פעולה כי בנינו תקשורת ברורה והיסטוריה של למידה ואמון.
תקשורת שעובדת עם כל בני המשפחה, ולא רק כשהאדם שמאלף את הכלב נמצא לידו.
אילוף הוא כמובן גם ללמד כלב פעולות.
"שב", "ארצה", "אליי", "עזוב" ו"למקום" יכולים להיות כלים שימושיים מאוד.
אבל הם לא המטרה הגדולה יותר.
אני רוצה שבני המשפחה ילמדו להתבונן בשפת הגוף של הכלב, להבין מה הוא צריך, לזהות מה מניע את ההתנהגות שלו ולדעת איך ללמד אותו את הדברים שיאפשרו לכולם לחיות יחד בצורה טובה יותר.
ואני רוצה שגם הכלב ילמד להבין אותנו.
בסופו של דבר, המטרה היא לבנות שפה משותפת.
שפה שיש בה גבולות, אבל גם בחירה.
למידה, אבל גם הקשבה.
ובעיקר הרבה אמון ושיתוף פעולה.
כי מבחינתי, מערכת יחסים טובה עם כלב לא נבנית מהשאלה מי הבוס.
היא נבנית מהיכולת שלנו להבין אחד את השני.
בתהליך אילוף ותקשורת משפחתית עם הכלב אנחנו לא עובדים רק על ההתנהגות של הכלב. אנחנו לומדים להכיר אותו, להבין את שפת הגוף והצרכים שלו ולבנות כלים ושפה משותפת שמתאימים לכלב ולמשפחה שחיה איתו.
התהליך משלב מפגשים בבית המשפחה, הדרכה ולמידה בין המפגשים, כדי שהכלים יהפכו לחלק מהחיים עצמם ולא יישארו רק בתוך "שיעור אילוף".
אחת השאלות שאני שומע לא מעט ממשפחות היא:
"אבל איך הכלב ידע מי הבוס בבית?"
השאלה הזאת לא מגיעה משום מקום.
במשך שנים הייתה נפוצה בעולם האילוף תפיסה שלפיה הכלב צריך להבין את מקומו בהיררכיה המשפחתית, ושחלק מההתנהגויות שלו קשורות למעמד ולשליטה.
גם אני פגשתי את התפיסה הזאת בתחילת הדרך שלי בעולם האילוף.
מאז הידע שלנו על זאבים, כלבים והדרך שבה בעלי חיים לומדים התפתח מאוד. יחד איתו התפתחה גם הדרך שבה אני בוחר לעבוד עם כלבים ועם המשפחות שחיות איתם.
כדי להבין את המקור של התפיסה הזאת צריך לחזור למחקרים על זאבים.
כלבים בויתו מאוכלוסיות זאבים קדומות, ולכן במשך שנים חוקרים ואנשי מקצוע ניסו להבין את ההתנהגות החברתית של הכלב דרך מה שהיה ידוע על ההתנהגות החברתית של זאבים.
הקשר האבולוציוני קיים כמובן, אבל המחקר כיום מצביע על כך שכלבים בני ימינו אינם פשוט גרסה מבויתת של הזאבים שאנחנו רואים בטבע כיום, וההיסטוריה המדויקת של ביות הכלב עדיין נחקרת.
אלא שגם חלק מהידע המוקדם על זאבים התבסס על תצפיות בקבוצות של זאבים שחיו בשבי.
בקבוצות האלה נצפו מאבקים ומבנים חברתיים שתוארו באמצעות מושגים כמו "אלפא", דומיננטיות והיררכיה.
בהמשך, כשהחוקרים הצליחו לעקוב לאורך זמן אחרי זאבים שחיים בטבע, התגלתה תמונה אחרת.
אחד החוקרים המזוהים ביותר עם השינוי הזה הוא חוקר הזאבים L. David Mech. במאמר שפרסם בשנת 1999, שהתבסס בין היתר על שנים של תצפיות בזאבים החיים בטבע, הוא תיאר את להקת הזאבים הטיפוסית בעיקר כמשפחה: זוג הורים והצאצאים שלהם. הוא גם הסביר מדוע השימוש במונח "אלפא" עלול ליצור תמונה מטעה של מערכת היחסים בתוך להקה טבעית.
ומכאן עולה שאלה חשובה אפילו יותר:
גם אם כלבים וזאבים חולקים היסטוריה אבולוציונית, האם נכון להסביר את החיים של כלב בתוך משפחה אנושית דרך מודל שנבנה מתוך התבוננות בזאבים?
המילה "דומיננטיות" אינה מילה שאין לה משמעות בעולם ההתנהגות.
היא יכולה לתאר מערכת יחסים בין פרטים סביב גישה למשאבים ובהקשרים מסוימים. הבעיה מתחילה כשאנחנו הופכים אותה לתכונת אופי של הכלב או להסבר כמעט לכל התנהגות שלו:
"הוא דומיננטי."
"הוא בודק גבולות."
"הוא מנסה להיות הבוס."
והפרשנות שלנו להתנהגות חשובה, כי היא משפיעה על הדרך שבה נגיב אליה.
אחד המקומות שבהם אני עדיין פוגש את תפיסת השליטה הוא כאשר כלב שומר על משהו שחשוב לו.
כלבים יכולים לשמור על אוכל, עצם, צעצוע, חפץ שמצאו או מקום שחשוב להם.
שמירה על משאבים יכולה להתבטא בסימנים שונים: שינוי בתנוחת הגוף, קיפאון, מבט נוקשה, נהמה, חשיפת שיניים, ניסיון להרחיק ולעיתים גם נשיכה.
נתקלתי במהלך השנים במקרים שבהם משפחות קיבלו הנחיה שהכלב צריך ללמוד ש"אסור לו לשמור" ושאסור לו לנהום על בני הבית. בכל פעם שהכלב נהם או חשף שיניים הוא קיבל "תיקון".
מבחינתי, דווקא ברגע הזה חשוב מאוד להקשיב לכלב.
נהמה היא תקשורת.
הכלב אומר לנו שלא נוח לו עם מה שקורה כרגע.
אני לא רוצה ללמד אותו שאסור לו לספר לי שהוא לא מרגיש בנוח. אני רוצה להבין למה הוא מרגיש צורך לשמור ולשנות את המשמעות שיש להתקרבות שלי מבחינתו.
אני מסביר למשפחות עיקרון פשוט שאני מאוד אוהב:
אני רוצה שהכלב יחשוב שאני בא לתת, לא לקחת.
אם בכל פעם שאנחנו מתקרבים אליו כשהוא מחזיק משהו חשוב אנחנו לוקחים אותו ממנו, ההתקרבות שלנו עלולה להפוך לסימן לכך שהוא עומד לאבד משהו שהוא רוצה.
אפשר לבנות חוויה אחרת.
אנחנו יכולים להתקרב ולהוסיף משהו טוב, לבצע החלפה שבה הכלב מקבל משהו בעל ערך בתמורה למה שיש לו, ובהמשך ללמד בצורה מסודרת "עזוב".
כך אנחנו יוצרים היסטוריה אחרת: ההתקרבות של האדם אינה בהכרח מנבאת אובדן של המשאב, והיא יכולה אפילו לנבא שמשהו טוב עומד לקרות.
המטרה שלי היא לא לנצח את הכלב במאבק על החפץ.
המטרה היא ליצור מערכת יחסים שבה יש לו פחות סיבות לחשוש שאנחנו עומדים לקחת ממנו משהו שחשוב לו.
במקרים שבהם כלב כבר נוהם, מנסה לנשוך או שומר על משאבים באופן שמסכן את בני הבית, ובמיוחד כשיש ילדים בבית, כדאי לקבל ליווי מקצועי שמתייחס לכלב ולמשפחה הספציפיים.
זו בעיניי אחת הנקודות החשובות ביותר להבנת הגישה החיובית.
אנחנו בני האדם חושבים הרבה במונחים של מותר ואסור, נכון ולא נכון.
כשאנחנו אומרים "הוא יודע שאסור לו", אנחנו מייחסים לכלב דרך חשיבה אנושית.
כלבים לומדים במידה רבה מתוך הניסיון שלהם ומתוצאות ההתנהגות שלהם.
התנהגות שמצליחה עבור הכלב נוטה להתחזק.
אם הכלב רוצה תשומת לב וקפיצה עלינו גורמת לנו לדבר אליו, לגעת בו ולהתעסק איתו, הקפיצה יכולה להשתלם לו.
אם הוא רוצה לצאת לגינה, מתיישב ליד הדלת ואנחנו פותחים אותה, הישיבה הצליחה.
אם הוא חוזר אלינו כשאנחנו קוראים לו ומקבל משהו שהוא אוהב, אנחנו בונים היסטוריה שבה כדאי לו לחזור אלינו.
לכן אחת השאלות שמלוות אותי בעבודה היא:
מה הייתי רוצה שהכלב יעשה בסיטואציה הזאת, ואיך אני יכול לגרום להתנהגות הזאת להצליח עבורו?
ככל שההתנהגות שאנחנו רוצים ברורה, אפשרית ומשתלמת יותר עבור הכלב, אנחנו מגדילים את הסיכוי שהוא יבחר בה שוב.
העיקרון הזה הוא גם חלק מהדרך שבה אני מסתכל על התנהגות הכלב בתוך המשפחה. לפעמים שינוי בהתנהלות שלנו ובתקשורת בבית משנה גם את הדרך שבה הכלב מגיב. על החיבור הזה כתבתי גם במאמר „הדרך לבניית תקשורת מיטבית עם הכלב בבית”.
בזמן תרגול אני משתמש בדרך כלל בחטיפים קטנים. הם מאפשרים לנו ליצור הרבה חזרות והצלחות בזמן קצר ולהמשיך מיד לתרגול הבא.
אבל החיים עם הכלב אינם שיעור אילוף אחד ארוך.
בחיי היום־יום יש לכלב הרבה דברים שהוא רוצה: לצאת לטיול, להריח שיח מעניין, לשחק, לקבל תשומת לב, להתקרב אלינו או להגיע למקום מסוים.
גם הדברים האלה יכולים לשמש אותנו כדי לחזק התנהגויות שאנחנו רוצים לראות יותר.
הכלב יושב ליד הדלת? אפשר לפתוח אותה.
הוא פונה אלינו בטיול? אפשר לתת לו להמשיך להריח.
הוא ניגש אלינו בצורה נעימה? אפשר לתת לו את הקשר ותשומת הלב שחיפש.
כשאנחנו מתחילים להסתכל כך על החיים עם הכלב, האילוף כבר לא מתקיים רק כשיש לנו שקית חטיפים ביד. הלמידה מתרחשת כל הזמן.
גישה חיובית לא אומרת שאין גבולות.
יש בבית כללים, יש מצבים שאנחנו צריכים לנהל ויש התנהגויות שאנחנו בהחלט רוצים לשנות.
האחריות שלנו היא גם לשמור על הכלב, על הילדים, על בני הבית ועל האנשים והכלבים שסביבנו.
ההבדל הוא בדרך שבה אנחנו מלמדים.
במקום לבנות את מערכת היחסים סביב השאלה:
"איך אני גורם לכלב להבין שאסור?"
אני מעדיף לשאול:
"מה אני רוצה שהוא יעשה, ואיך אני יכול לעזור לו ללמוד שזה כדאי לו?"
לפעמים נלמד התנהגות חדשה.
לפעמים נשנה משהו בסביבה כדי להקל על הכלב להצליח.
לפעמים ניתן מענה טוב יותר לצורך שלא קיבל מספיק מקום.
ולפעמים פשוט נקשיב למה שהכלב מנסה לומר לנו ונבין שאנחנו אלה שצריכים לעשות התאמה.
כשיש ילדים בבית, זה מקבל משמעות נוספת. האחריות הכוללת על הכלב נשארת אצל המבוגרים, והילדים יכולים ללמוד לקחת חלק בקשר איתו באופן שמתאים לגיל וליכולת שלהם. הרחבתי על כך במאמר „הילדים לא מטפלים בכלב – מה אפשר לעשות”.
הבחירה לעבוד בגישה חיובית אינה מבוססת רק על הדרך שבה אני רוצה שהקשר עם הכלב ירגיש.
בשנים האחרונות הצטבר מחקר שבוחן את הקשר בין שיטות אילוף לבין רווחת הכלבים.
במחקר שפורסם ב־2020 ונערך על 92 כלבי משפחה, כלבים שהשתתפו במסגרות אילוף שהשתמשו בשיטות אברסיביות יותר הציגו במהלך האימון יותר התנהגויות הקשורות לסטרס. בקבוצה שבה נעשה שימוש רב יותר בשיטות אברסיביות נמצאו גם הבדלים במדדי קורטיזול ובמדד שבחן את מצבם הרגשי של הכלבים.
חשוב לציין שזהו מחקר השוואתי ולא ניסוי אקראי, ולכן נכון לראות בו חלק ממכלול הראיות ולא הוכחה יחידה ומוחלטת.
מחקר נוסף שפורסם באותה שנה השווה בין אילוף שכלל שימוש בקולר אלקטרוני, אילוף בשיטות אחרות וקבוצה שעבדה בעיקר באמצעות חיזוקים. החוקרים לא מצאו יתרון שהצדיק שימוש בקולר האלקטרוני, ובחלק ממדדי הביצוע קבוצת החיזוקים השיגה תוצאות טובות יותר.
גם AVSAB, האגודה האמריקאית הווטרינרית להתנהגות בעלי חיים, ממליצה על שיטות המבוססות על חיזוקים באילוף ובשינוי התנהגות ומדגישה את החשיבות של ניהול הסביבה ולימוד התנהגויות רצויות.
המחקר בתחום ממשיך להתפתח, ולא כל שאלה בהתנהגות כלבים כבר קיבלה תשובה סופית.
מבחינתי, מכלול הידע הקיים, יחד עם הניסיון שלי עם כלבים ומשפחות, נותן לי סיבה טובה לבחור בדרך שמאפשרת ללמד בלי לבסס את התהליך על פחד, כאב או איום.
מבחינתי, זו פשוט לא השאלה שעליה אני רוצה לבנות את מערכת היחסים עם הכלב.
אין צורך במאבק על מי שולט במי. יש בני משפחה ויש כלב, ולכל אחד מהם צרכים וגבולות.
האחריות שלנו כבני האדם גדולה יותר.
אנחנו אלה שבחרנו להכניס את הכלב לחיים שלנו. אנחנו קובעים מתי יוצאים, איפה חיים, מה אוכלים, לאן אפשר להגיע ומהם הכללים בבית.
התפקיד שלנו הוא לנהל את הסביבה, לשמור על כולם, ללמוד להבין את הכלב וללמד אותו איך להתנהל בעולם האנושי שבו הוא חי.
אני רוצה שהכלב ישתף איתנו פעולה כי בנינו תקשורת ברורה והיסטוריה של למידה ואמון.
תקשורת שעובדת עם כל בני המשפחה, ולא רק כשהאדם שמאלף את הכלב נמצא לידו.
אילוף הוא כמובן גם ללמד כלב פעולות.
"שב", "ארצה", "אליי", "עזוב" ו"למקום" יכולים להיות כלים שימושיים מאוד.
אבל הם לא המטרה הגדולה יותר.
אני רוצה שבני המשפחה ילמדו להתבונן בשפת הגוף של הכלב, להבין מה הוא צריך, לזהות מה מניע את ההתנהגות שלו ולדעת איך ללמד אותו את הדברים שיאפשרו לכולם לחיות יחד בצורה טובה יותר.
ואני רוצה שגם הכלב ילמד להבין אותנו.
בסופו של דבר, המטרה היא לבנות שפה משותפת.
שפה שיש בה גבולות, אבל גם בחירה.
למידה, אבל גם הקשבה.
ובעיקר הרבה אמון ושיתוף פעולה.
כי מבחינתי, מערכת יחסים טובה עם כלב לא נבנית מהשאלה מי הבוס.
היא נבנית מהיכולת שלנו להבין אחד את השני.
בתהליך אילוף ותקשורת משפחתית עם הכלב אנחנו לא עובדים רק על ההתנהגות של הכלב. אנחנו לומדים להכיר אותו, להבין את שפת הגוף והצרכים שלו ולבנות כלים ושפה משותפת שמתאימים לכלב ולמשפחה שחיה איתו.
התהליך משלב מפגשים בבית המשפחה, הדרכה ולמידה בין המפגשים, כדי שהכלים יהפכו לחלק מהחיים עצמם ולא יישארו רק בתוך "שיעור אילוף".
כל הזכויות שמורות לאילן זהר 2026 | הצהרת נגישות
האתר נבנה ב-💙 ע״י HDigital